<style type="text/css"> .wpb_animate_when_almost_visible { opacity: 1; }</style>

מוֹדָה אני לעצמי על נאמנות לעצמי,

על גבורת הישרדותי, על אומץ לבי

להביט במראה, לא להיסחף אל הֶהָמוֹן,

להשתעשע בָּעַל-מוות וּברגע החולף...

 

מודה אני לעצמי על פינותי החדות,

על אופי הנפש שלי, הלָטְפָני,

שלא התיר לי לאבד את ראשי

ואת תרבותי, שהעניקה  לי אמי.

 

מודה אני לעצמי על טיפשותי ועל חלומותי

הצבעוניים, שדומים לילדים מזדקנים,

על גופי השביר, שחזק מקיר בטון

ומכלוב יצוק ברזל.

 

מודה אני לנישמתי, שלא מאמינה בחיים

ללא אהבה, אך מאמינה שהיא מלאת חיים,

מודה אני לעצמי על ידידי שנשימתם בשירי,

מודה אני...

 

הנה, ידידתי תֶאיס מאתונה העתיקה

קפצה לדירתי, קצת לרכל.

את יודעת, נארא, החיים הם כזה דבר:

כשהם מוגנים – הם לא משאירים עקבות.

 

נפרדנו. ומיד דפיקה בדלת.

זוהי ז'אן ד'ארק.

בשקט התחבקנו ובכינו,

כי אף-אחד לא שם אלינו לב.

 

מודה אני לעצמי שלא שיקרתי לעולם,

ולא חלפתי עם הרוח,

נאמנה נשארתי לעצמי.

מודה אני...